<h1>סמ"ק סימן מ"ו</h1>
<h2>דף מט:</h2>
לגמול חסדים דכתיב (שמות י"ח) והודעת להם הדרך אשר ילכו בה. וכן הוא אומר (דברים כ"ח) והלכת בדרכיו. וזאת המצוה גדולה מצדקה כמו שאמרו חז"ל (סוכה דף מ"ט) שהיא בגופו ובממונו [נוסח סמ"ק מצוריך, שזה בגופו וזה בממונו], וזהו לשמח חתן וכלה. ומעבירין המת מלפני חתן וכלה, וזה וזה לפני מלך ישראל. וגם לנחם אבלים. וזה וזה בכלל והלכת בדרכיו. כמו שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון ונחם יצחק אבינו. ולעשות לויה. ושעור לויה רב לתלמיד עד עיבורה של עיר, חבר לחבר עד תחום שבת, תלמיד לרב עד פרסה, וברבו שאינו מובהק. אבל ברבו מובהק עד ג' פרסאות. ובא וראה כמה גדול כח של לויה, שהרי אחד ה[מ]לוה ואחד המתלוה אינם ניזוקים כל היום שנא' (ישעי' נ"ז) שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו'. ובשביל לויה אמרה תורה הביאו עגלה ערופה שנאמר (דברים כ"א) ידינו לא שפכה, ודרשו רבותינו (סוטה דף מ"ו) לא פטרנוהו בלא לויה. וגם ממעשה מאותו כנעני שהראה את מבוא העיר דכתיב ועשינו עמך חסד ואמת. ודרשו רבותינו (שם) מה חסד עשו עמו שכל אנשי אותה העיר הרגו לפי חרב. ואת האיש ואת משפחתו שלחו. [נוסח סמ"ק מצוריך, דכתיב (שופטים א')] וילך האיש ויבן עיר ויקרא שמה לוז, תנא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, בא נבוכדנצר ולא החריבה. ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, וזקנים שבה שדעתם קצה עליהם מוציאים אותם חוץ לעיר ומתים. והלא דברים ק"ו ומה הכנעני הזה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו אלא רמז באצבעו, גרם הצלה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, המדבר בפיו והמהלך ברגליו על אחת כמה וכמה.
